אהרון ברק

אהרון ברק כיהן כנשיא בית המשפט העליון בין השנים 1995 ל-2006, תקופה שבה עיצב מחדש את מערכת היחסים בין הרשות השופטת לבין רשויות השלטון האחרות. כהונתו מזוהה יותר מכל עם 'המהפכה החוקתית', דוקטרינה שהוביל בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק בשנת 1992. תחת הנהגתו, ביסס בית המשפט את סמכותו לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, מהלך שנותר עד היום במוקד של מחלוקת עזה בחברה הישראלית.

הפילוסופיה המשפטית של ברק מאופיינת בעיקרון ש׳הכל שפיט', הגורס כי אין פעולה שלטונית החסינה מביקורת שיפוטית אם היא פוגעת בזכויות משפטיות או בשלטון החוק. גישה זו הפכה אותו לדמות נערצת בקרב תומכי מערכת משפט חזקה ועצמאית, אך גם למטרה לביקורת מצד אלו הטוענים כי כוח זה פוגע ברצון הדמוקרטי של הבוחר.

בשנים האחרונות, ברק ממשיך להיות קול פעיל בחיים הציבוריים, במיוחד על רקע המתיחות המתמשכת בין הרשות המבצעת לשופטת. הוא מתריע בעקביות מפני ניסיונות לצמצם את סמכויות בית המשפט, אותם הוא רואה כאיום על אופייה הדמוקרטי של ישראל. לאחרונה, הצטרף לנשיאים לשעבר אחרים בחזית מאוחדת ונדירה במחאה נגד אי-ציות של הממשלה לפסיקות שיפוטיות. מעבר לפוליטיקה המוסדית, ברק ממשיך לתרום לתיאוריה המשפטית; לאחרונה פרסם פרשנות המגדירה את 'מורשת ישראל' כמושג לאומי-תרבותי רחב ולא רק כמשפט עברי דתי, מהלך המשקף את מאמצו רב-השנים לסנתז את זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.