טילים בליסטיים
טילים בליסטיים הם קליעים המונעים באמצעות רקטה ועוקבים אחר מסלול תת-מסלולי כדי להעביר ראשי קרב ליעדם. בזירה המזרח-תיכונית, הם מהווים את הכלי האסטרטגי המרכזי של המשטר האיראני ושלוחיו לאיום על מרכזי אוכלוסייה, תשתיות צבאיות ויציבות אזורית.
טילים בליסטיים נבדלים מטילי שיוט במסלול הטיסה שלהם: הם משוגרים לאטמוספירה העליונה או לחלל לפני שהם צוללים לעבר המטרה במהירויות היפר-סוניות תחת השפעת כוח הכבידה. מסלול זה והמהירות הקיצונית הופכים אותם לקשים משמעותית ליירוט בהשוואה לרקטות סטנדרטיות או כטב״מים, ומצריכים מערכות הגנה רב-שכבתיות מתקדמות כגון 'חץ 2' ו׳חץ 3'. עבור הציר בהובלת איראן, ארסנל הטילים הבליסטיים משמש כעמוד תווך של הרתעה אסטרטגית וכאמצעי לעימות קינטי ישיר.
מאז תחילת 2026, הרפובליקה האסלאמית עברה משימוש בנשק זה באמצעות פרוקסי אזוריים לשיגור ישיר משטח איראן. הסלמה קריטית נרשמה ביוני 2026, כאשר משמרות המהפכה שיגרו מטחים לעבר מרכזי אוכלוסייה ותשתיות צבאיות בישראל, כולל בסיס חיל האוויר רמת דוד. בתגובה, פתח צה״ל במבצע 'שאגת הארי', שכיוון נגד תשתיות ייצור טילים ומערכי הגנה אווירית באיראן. במהלך יולי ואוגוסט 2026, העימות התרחב וכלל תקיפות טילים איראניות ישירות נגד נכסים צבאיים של ארה״ב בירדן, כווית ובחריין.
ב-31 באוגוסט 2026, נצפו טילים בליסטיים חוצים את המרחב האווירי של ירדן לעבר בסיס צבאי אמריקאי, מה שמדגיש את המשך השימוש בירדן כמסדרון מעבר לתקיפות איראניות. במקביל, המענה האזורי לאיום זה התגבש באמצעות רכש ביטחוני; יוון וישראל חתמו על הסכם 'מגן אכילס' בשווי 3.6 מיליארד דולר להקמת רשת הגנה אווירית וטילים רב-שכבתית. התפתחות זו מדגישה את הצורך הגובר של בעלות ברית אזוריות לשלב יכולות יירוט מתקדמות נגד איום הטילים האיראני המתפתח, הכולל כיום גם גרסאות משוגרות אוויר (ALBM) המסוגלות להיות משוגרות מטווחים רחוקים.
