מצרים
מצרים היא מעצמה צפון-אפריקאית ומזרח-תיכונית השומרת על הסכם שלום אסטרטגי עם ישראל ומשמשת כמתווכת קריטית בעימותים אזוריים, במיוחד בנוגע לרצועת עזה.
מצרים תופסת מקום ייחודי בארכיטקטורת הביטחון של ישראל כמדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם המדינה היהודית (1979). בנוף הנוכחי של שנת 2026, קהיר ממשיכה לאזן בין תפקידה כמתווכת אזורית לבין סדרי העדיפויות הביטחוניים והחברתיים הפנימיים שלה. מערכת היחסים מוגדרת על ידי תיאום מודיעיני וביטחוני עמוק, במיוחד בנוגע לחצי האי סיני והגבול עם רצועת עזה. עם זאת, יישור קו אסטרטגי זה מתקיים לעיתים קרובות לצד סנטימנט ציבורי צונן ותמרונים דיפלומטיים מורכבים.
לאחרונה, גורמים מצריים הביעו חשש משמעותי מהפוטנציאל לחידוש פעולות צבאיות בעצימות גבוהה בעזה. דיווחים מצביעים על כך שקהיר חוששת שהסלמות כאלה עלולות לנבוע משיקולים פוליטיים פנימיים בישראל, ובמיוחד מהבחירות הקרובות. הדבר משקף חרדה מצרית רחבה יותר לגבי היציבות האזורית והפוטנציאל להשפעות זליגה, כגון לחץ פליטים על גבול סיני. למרות מתחים אלו, מצרים נותרת עמוד תווך מרכזי בדיפלומטיה האזורית בהובלת ארה״ב, כאשר הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי משתתף בפסגות רמות דרג לצד מנהיגים ערבים אחרים ובכירים אמריקאים כדי לדון בארכיטקטורת הביטחון האזורית ובעתיד עזה.
מבחינה חברתית ותרבותית, מצרים שומרת על עמדה שמרנית המשקפת לעיתים מעצמות אזוריות אחרות כמו טורקיה. עדות לכך ניתנה לאחרונה בהחלטה למנוע מספינת קרוז של קהילת הלהט״ב להיכנס למים הטריטוריאליים שלה, תוך ציון ערכים מוסריים וחברתיים. יתרה מכך, הציבור המצרי נותר מעורב מאוד בסמלים אזוריים; אירועים אחרונים כוללים תמיכה ציבורית באנשים המניפים את דגל פלסטין במסגרות בינלאומיות וחרמות צרכנים נגד דמויות עולמיות כמו ליאו מסי בעקבות הפסדים ספורטיביים. אירועים אלו מדגישים את הפער בין הגישה הפרגמטית של הממשלה, המציבה את הביטחון תחילה, לבין הרגשות הלאומיים והאמוציונליים יותר של הרחוב המצרי.