נאט״ו
נאט״ו היא ברית צבאית אסטרטגית של 32 מדינות מצפון אמריקה ואירופה. בהקשר של משבר המזרח התיכון בשנת 2026, הברית מתמודדת עם חיכוך פנימי על רקע שינוי היערכות הכוחות של ממשל טראמפ באירופה ומהלכיו הדיפלומטיים החד-צדדיים מול איראן.
ארגון האמנה הצפון-אטלנטית (נאט״ו) נותר מסגרת הביטחון המרכזית של העולם המערבי, אם כי המיקוד המבצעי שלו הסתבך בעקבות העימות בשנת 2026 בין הקואליציה האמריקנית-ישראלית לבין המשטר האיראני. בעוד שנאט״ו גינתה רשמית את מתקפת ה-7 באוקטובר ותמכה היסטורית בביטחון ישראל, הסביבה האסטרטגית הנוכחית מאופיינת בצמצום משמעותי של נכסים אמריקניים שהוקצו בעבר לזירה האירופית.
דיווחים אחרונים מצביעים על שינוי מהותי במחויבות האמריקנית ליכולות התקיפה המיידיות של נאט״ו. הפנטגון פעל לצמצום מספר מטוסי הקרב האמריקניים המוקצים למבצעים באירופה מ-150 לכ-100, תוך הסגת מטוסי תדלוק אווירי קריטיים ומטוסי סיור ימיים. צמצום זה, המהווה חלק מהיערכות מחדש רחבה יותר תחת דוקטרינת "אמריקה תחילה", עורר חששות בקרב בעלות הברית האירופיות בנוגע ליכולות התקיפה ארוכת הטווח ואיסוף המודיעין של הברית.
יתרה מכך, התיאום הדיפלומטי והצבאי רם-הדרג של נאט״ו הופרע בשל דחיפות איום הגרעין האיראני. במאי 2026, דווח כי בכירים בצבא ארה״ב, ובהם יו״ר המטות המשולבים, עזבו בפתאומיות פגישות נאט״ו באירופה כדי להשלים תוכנית חשאית לתפיסת האורניום המועשר של איראן. תקרית זו מדגישה מגמה גוברת שבה סדרי העדיפויות של הביטחון הלאומי האמריקני במזרח התיכון גוברים על תהליכי ההתייעצות המסורתיים של נאט״ו. בעוד ממשל טראמפ חותר להסכם גרעין סופי עם טהראן, חברות נאט״ו מוצאות עצמן מנווטות במציאות שבה נכסים צבאיים אמריקניים מוקצים מחדש למשימות גלובליות אחרות, מה שמאלץ את בירות אירופה לבחון מחדש את יכולות ההגנה העצמאיות שלהן.