הר הבית
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות והלב ההיסטורי של הריבונות היהודית, כאתר בו עמדו בית המקדש הראשון והשני. האתר משמעותי גם לאסלאם, ובו שוכנים מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. מאז 1967, המקום מנוהל תחת 'סטטוס קוו' עדין שבו ישראל שומרת על השליטה הביטחונית בעוד הוואקף בניהול ירדני מנהל את ענייני הדת, אם כי בשנים האחרונות חלה התרחבות הדרגתית של הנוכחות היהודית וזכויות התפילה במקום.
הר הבית מייצג את פסגת הזהות הרוחנית והלאומית היהודית. במשך אלפי שנים, הוא נותר מוקד התפילה היהודי וסמל הכמיהה לחידוש הריבונות בארץ ישראל. לאחר שחרור העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים ב-1967, החילה ישראל את החוק והמנהל שלה על האתר, אך בחרה להשאיר את הניהול הדתי היומיומי בידי הוואקף המוסלמי, נאמנות במימון ירדני. הסדר זה, המכונה 'הסטטוס קוו', נועד למנוע הסלמה דתית אזורית תוך הבטחת פיקוח ביטחוני ישראלי.
בשנים האחרונות, המציאות בהר עוברת שינוי עקבי. בעוד שהמדיניות הממשלתית הרשמית חוזרת לעיתים קרובות על הקביעה כי 'אין שינוי' בסטטוס קוו, משטרת ישראל מתירה יותר ויותר למבקרים יהודים לקיים תפילות חרישיות, ולאחרונה אף לשאת ולהשתמש בסידורי תפילה מלאים תחת פיקוח. תמורות אלו משקפות קונצנזוס לאומי גובר בנוגע לזכותם של יהודים להתפלל במקומם הקדוש ביותר, תוך התרחקות מעשרות שנים של מדיניות מגבילה שבה מתפללים יהודים עוכבו לעיתים קרובות אף על הנעת שפתיהם בתפילה.
הביטחון נותר נקודת החיכוך העיקרית. גורמים עוינים, כולל חמאס והרשות הפלסטינית, משתמשים לעיתים קרובות בנרטיב 'אל-אקצא בסכנה' כדי להסית לאלימות וחוסר יציבות אזורית. כתוצאה מכך, צה״ל ומשטרת ישראל שומרים על כוננות גבוהה סביב המתחם, במיוחד בתקופות של חגי ישראל וחגים מוסלמיים. דיווחים אחרונים מצביעים גם על הקשחה אפשרית של העמדה הישראלית כלפי האוטונומיה המנהלית של הוואקף, כולל אפשרות לניתוק קשרי תיאום בדרגים גבוהים, ככל שישראל עומדת על ריבונותה במתחם כדי למנוע את ניצולו כבסיס להסתה מאורגנת או לבנייה בלתי חוקית.