מזכר ההבנות איראן-ארה״ב
מזכר ההבנות בין ארה״ב לאיראן הוא מתווה דיפלומטי מתגבש שנועד להביא לרגיעה בעימות הצבאי הישיר בין וושינגטון לטהראן. בעוד ארה״ב מציגה אותו כתקופת התייצבות בת 60 יום לטיפול בסוגיות הגרעין והביטחון הימי, איראן מציגה את המסמך כניצחון מוחלט הכולל את הסרת המצור, פתיחת מצר הורמוז והפסקת אש מלאה בכל החזיתות, כולל לבנון.
מזכר ההבנות (MoU) בין ארה״ב לאיראן, המכונה לעיתים בחוגים דיפלומטיים 'הסכם איסלאמבאד', מייצג ניסיון בסיכון גבוה לעבור מעימות צבאי ישיר להסדר מדיני. המזכר, שהתגבש ביוני 2026 בעקבות חילופי מהלומות קינטיים במפרץ הפרסי ובלבנט, משמש כמסגרת ראשונית ולא כחוזה סופי. על פי הדיווחים, ליבת ההסכם כוללת תקופת הפסקת אש בת 60 יום שנועדה לאפשר משא ומתן מעמיק יותר על תוכנית הגרעין של איראן ופעילות שלוחיה באזור.
עם זאת, המסמך עומד כעת במרכזו של קרב נרטיבים עז. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ׳י, פירט בפומבי דרישות נרחבות, וטען כי המזכר מחייב במפורש את סיום המלחמה והפסקת אש מלאה בכל החזיתות, בדגש מיוחד על לבנון. הגרסה של טהראן להסכם כוללת גם את פתיחת מצר הורמוז והסרת 'מצור' כלכלי. באופן קריטי, מקורות איראניים העבירו מסרים לפיהם ההסכם אינו מחייב מסירה מיידית של מאגרי האורניום המועשר, טענה הסותרת את יעדיה המוצהרים של וושינגטון לדילול חומר גרעיני.
מנקודת המבט הישראלית, המזכר נתפס בספקנות רבה. גורמים ישראלים בכירים תיארו את המתווה המתגבש כ׳בלוף' או כטקטיקת השהיה לא מחייבת של הממשל האמריקאי. דיווחים מצביעים על כך שראש הממשלה נתניהו לא עודכן באופן מלא בפרטי השיחות, מה שהוביל לחשש שההסכם עלול לכבול את חופש הפעולה המבצעי של ישראל בלבנון מבלי להבטיח סיום מוחלט של שאיפות הגרעין של איראן או תמיכתה בשלוחות אזוריות. בעוד ארה״ב טוענת כי המזכר הוא צעד הכרחי לקראת יציבות, הפער בין הפרשנות האמריקאית לאיראנית נותר מכשול מרכזי ליישומו.