הסכמי אברהם
סדרת הסכמי נורמליזציה היסטוריים בין ישראל למספר מדינות ערב, בתיווך ארצות הברית, שנועדו לטפח יציבות אזורית, שיתוף פעולה כלכלי ותיאום ביטחוני מול איומים משותפים.
הסכמי אברהם מייצגים שינוי פרדיגמה בדיפלומטיה של המזרח התיכון, תוך התרחקות מהדוקטרינה ארוכת השנים שהתנתה אינטגרציה אזורית בפתרון הסכסוך הפלסטיני. ההסכמים, שנחתמו במקור בספטמבר 2020, כיוננו בתחילה יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות ובחריין. מרוקו וסודאן הצטרפו בהמשך למסגרת, ויצרו ציר חדש של מעצמות אזוריות מתונות המחויבות ל׳שלום מתוך עוצמה' ושגשוג כלכלי. בשלהי שנת 2026, ההסכמים נכנסו לשלב חדש של מיסוד, המתאפיין בשדרוג נציגויות דיפלומטיות והעמקת שיתוף הפעולה הצבאי-מודיעיני.
תחת ממשל טראמפ השני, הרחבת ההסכמים הפכה לעמוד תווך מרכזי במדיניות החוץ האמריקנית. התפתחויות אחרונות כוללות שדרוג משמעותי ביחסים בין ישראל למרוקו, כאשר שתי המדינות סיכמו על החלפת שגרירים ופתיחת ששגרירויות מלאות כמעט שש שנים לאחר הנורמליזציה הראשונית ביניהן. צעד זה מעיד על חוסנם של ההסכמים למרות מתיחויות אזוריות ועימות רב-זירתי מול המשטר האיראני ושלוחיו. הבית הלבן ממשיך לאותת כי מדינות נוספות נמצאות בשלבים שונים של משא ומתן להצטרפות למסגרת, מתוך ראיית ההסכמים כמשקל נגד מרכזי להגמוניה האזורית של איראן.
מבחינה אסטרטגית, הסכמי אברהם מעניקים לישראל עומק אזורי חסר תקדים. שיתוף פעולה זה חורג מדיפלומטיה סמלית לארכיטקטורת ביטחון מוחשית, הכוללת מאמצים משותפים לניטור איומים ימיים במצר באב אל-מנדב ושיתוף מודיעין בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן. בעוד ראש הממשלה נתניהו והנשיא טראמפ מתאמים אסטרטגיות של 'לחץ מקסימלי', ההסכמים משמשים כבסיס הדיפלומטי לקואליציה אזורית המסוגלת לתת מענה לאיומים קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים כאחד, דוגמת ביצור מתקני הגרעין בהר המכוש. המשך החיוניות של הסכמים אלו נותר חיוני לחוסן הלאומי של ישראל לטווח ארוך וליציבות הרחבה של משפחת עמי אברהם.
