מדינות המפרץ
מדינות המפרץ — בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטר, בחריין, כווית ועומאן — ממוקמות בצומת של שווקי האנרגיה העולמיים, הנוכחות הצבאית האמריקאית ושאיפותיה האזוריות של איראן. חישוב הביטחון שלהן משפיע ישירות על האינטרסים האסטרטגיים של ישראל ועל הסדר הרחב יותר במזרח התיכון.
מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) תופסות עמדה מרכזית בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. הן מארחות מתקנים צבאיים אמריקאיים מרכזיים — ובהם הצי החמישי בבחריין ובסיסי אוויר מתקדמים ברחבי חצי האי — המהווים את ארכיטקטורת ההרתעה העיקרית מפני השלכת הכוח האיראני. נוכחות זו היוותה מזה זמן מקור חיכוך עם טהרן.
משמרות המהפכה האיראניים הוציאו מעת לעת אזהרות לממשלות המפרץ מפני העמקת קשרי הביטחון עם וושינגטון. הטיעון האיראני המרכזי הוא אסטרטגי: הכוחות האמריקאיים הם נוכחות זמנית, ומדינות המפרץ יצטרכו בסופו של דבר להתקיים לצד איראן כשכנה קבועה. הצהרה עדכנית של משמרות המהפכה חידדה מסר זה, והזהירה את בירות המפרץ כי אירוח בסיסים אמריקאיים יותיר אותן חשופות לאחר שהכוחות האמריקאיים יסוגו. ההצהרה טרם אומתה, מגיעה ממקור קליטה בודד ונושאת אות אזהרה של 'מתפתח'.
בנפרד, עלו דיווחים לפיהם ארצות הברית בוחנת שימוש בנכסים איראניים מוקפאים למימון שיקום תשתיות במדינות המפרץ שנפגעו בסכסוך האחרון. אם יאושר, מנגנון זה יהווה תקדים משמעותי — הסטת כספים ריבוניים איראניים לפיצוי יריביה של איראן — ויישא השלכות ניכרות על הדיפלומטיה בין ארה״ב לאיראן ועל היחסים הכלכליים האזוריים.
עבור ישראל, מדינות המפרץ הן חיץ אסטרטגי קריטי ומעמד שותפות דיפלומטית מתהווה. הסכמי אברהם נרמלו את היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין, בעוד נורמליזציה עם ערב הסעודית נותרת מסלול דיפלומטי פעיל. יציבות הביטחון במפרץ אינה אפוא עניין שולי עבור ירושלים: לחץ איראני על ממשלות המפרץ, או שבר במטריית הביטחון האמריקאית-מפרצית, ישפיעו ישירות על הסביבה האסטרטגית של ישראל עצמה.
הרגע הנוכחי מוגדר על ידי לחץ איראני מחד ומאמצי הרגעה אמריקאיים מאידך. האופן שבו ממשלות המפרץ ינווטו את המתח הזה — אם יגדרו לכיוון טהרן, יעמיקו את הקשרים עם ארה״ב, או ינהלו דיפלומטיה מקבילה — יעצב את ארכיטקטורת הביטחון האזורית לשנים הבאות.