הגנה האווירית האיראנית
מערך ההגנה האווירית האיראני הוא מבנה צבאי רב-שכבתי האחראי על הגנת המרחב האווירי של הרפובליקה האסלאמית ונכסיה האסטרטגיים מפני חדירות אוויריות. המערך, המורכב מיחידות של הצבא הסדיר (ארטש) ומשמרות המהפכה (IRGC), עושה שימוש בשילוב של מערכות מקומיות וטכנולוגיה זרה, כגון ה-S-300 הרוסי, כדי להתמודד עם איומים מצד חילות אוויר מתקדמים ומערכי טילים.
מערך ההגנה האווירית האיראני משמש כמגן העיקרי על האתרים הרגישים ביותר של המשטר, כולל מתקני גרעין, בסיסים צבאיים ומרכזים כלכליים. בעוד שבעבר נסמך המערך על חומרה מערבית מתיישנת ובהמשך על ייבוא רוסי וסיני, איראן תיעדפה בשנים האחרונות פיתוח מערכות מקומיות כגון ה-'באוור-373' וה-'ח׳ורדאד-15'. מאמצים אלו נועדו ליצור הגנה משולבת ורב-שכבתית המסוגלת לזהות וליירט מטוסים חמקנים, טילי שיוט וכלי טיס בלתי מאוישים (כטב״מים).
ביוני 2026, יעילותו ועמידותו של המערך עמדו למבחן משמעותי במהלך עימות צבאי ישיר עם ישראל. בעקבות סדרת הסלמות, חיל האוויר הישראלי פתח בתקיפות מדויקות שנועדו לשחוק את יכולות ההתרעה המוקדמת והיירוט של איראן. דיווחים הצביעו על כך שגלי התקיפה הראשונים התמקדו בנטרול מתקני מכ״ם וסוללות הגנה אווירית במחוזות המרכז והמערב, בהם טהראן, אספהאן וכרמאנשאה.
שחיקת מערכות אלו מהווה מרכיב קריטי באסטרטגיה הישראלית, שכן היא יוצרת 'מסדרונות' של מרחב אווירי לא מוגן המאפשרים תקיפות המשך נגד מטרות איכות, דוגמת המתחם הפטרוכימי במאהשהר. התקשורת הממלכתית באיראן מדווחת לעיתים קרובות על הפעלת המערכות בעת חדירות כאלו, תוך טענה ליירוטים מוצלחים במטרה לשמר נרטיב של חוסן פנימי, גם כאשר מצטברות ראיות לנזק כבד לתשתיות אסטרטגיות. העימות המתמשך מדגיש את הפגיעות המערכתית של מטריה ההגנה האווירית האיראנית מול מבצעים רב-זירתיים בעצימות גבוהה מצד יריב בעל עליונות טכנולוגית.