מתקן פטרוכימי
מתקנים פטרוכימיים הם קומפלקסים תעשייתיים הממירים נפט וגז טבעי למוצרים כימיים. בהקשר של העימות בין ישראל לאיראן בשנת 2026, מתקנים אלו הפכו ליעדים אסטרטגיים בעלי ערך רב בשל תפקידם הכפול כמנועים כלכליים וכצמתים קריטיים בייצור רכיבים לטילים בליסטיים.
מתקנים פטרוכימיים מייצגים את נקודת המפגש בין יציבות כלכלית לאומית לבין יכולת תעשייתית צבאית. קומפלקסים אלו מעבדים פחמימנים גולמיים לחומרים חיוניים, כולל פולימרים, ממסים וכימיקלים מתמחים. במזרח התיכון, שבו ייצוא האנרגיה מהווה מקור עיקרי להכנסות המדינה, הגנה על מתקנים כאלו או נטרולם מהווים נדבך מרכזי בדוקטרינה האסטרטגית. במהלך ההסלמה של יוני 2026, המשמעות האסטרטגית של אתרים אלו השתנתה מכלכלית גרידא לצבאית מפורשת. צבא הגנה לישראל זיהה מוקדים פטרוכימיים ספציפיים, כגון מתחם מהשהר בדרום-מערב איראן, כחלק בלתי נפרד מתוכנית הטילים הבליסטיים של המשטר. על פי המודיעין הישראלי, מתקנים אלו מייצרים את חומרי הגלם הנדרשים עבור דלק מוצק ורכיבי טילים אחרים. כתוצאה מכך, צה״ל תקף אתרים אלו כדי לפגוע ביכולות התקיפה ארוכות הטווח של איראן בעקבות הפרות הפסקת האש. מנגד, המשטר האיראני, באמצעות משמרות המהפכה (IRGC), ניסה לבסס 'הרתעה סימטרית' על ידי פגיעה באזורי תעשייה ישראליים. משמרות המהפכה טענו ספציפית לתקיפות נגד התעשיות הפטרוכימיות בחיפה, והציגו אותן כצעדי נקמה. בעוד שהמתקנים הישראליים מוגנים בכבדות על ידי מערכות הגנה מטילים רב-שכבתיות, פגיעה באתרים כאלו נושאת סיכונים משמעותיים לנזק סביבתי ופיצוצי משנה בשל האופי הנפיח של הכימיקלים המאוחסנים בהם. ההתמקדות בתשתיות פטרוכימיות מסמנת מעבר בעימות האזורי לעבר 'לוחמה כלכלית קינטית', שבה המטרה היא לפרק את היכולת התעשייתית של היריב לקיים עימות ממושך בעצימות גבוהה.